נועה יערי / הילה לביב / הלל רומן
טקסט: דורון רבינא

את העבודה שלה מציעה נועה יערי להחלפה תמורת ג'יפ סוזוקי גראנד ויטרה XL7. גם אם מדובר בעזות מצח של ציור נואש, או בניסיון לשרטט ביושר את קירות הכלא של הקיום בשני מימדים, לפנינו מקרה נוסף של ציור שמסמן
עבור עצמו אופק של תלת-מימד.
המקרה הזה הוא כלי יעיל לתאר עקרון שחוזר בעבודותיהם של שני האמנים הנוספים בתערוכה. הוא יכול גם להוביל אותנו למחשבה/התבוננות במה חומד כל אחד מהם, או מה תפקידו של הדו-מימד בכלכלת החמדנות שהוא מייצר.
דרך אותו עקרון ניתן לחשוב על היופי או הפואטיות שלכאורה, כנכסים בהם עושה כל אחד מהאמנים שימוש גורף, אדיש, כמעט מובן מאליו. ובכל זאת יש כאן משהו אחר.
היתה לי תחושה שהעבודות האלו מחפשות את משמעותן (את קיומן) דרך מקומות ערטילאיים במכוון -מקומות שלא ייענו לתביעה להתמיין (רק להתבחן). מקומות שהם לא מקרי- גבול (כי מה מגדיר יותר מגבול או מקירבה או עמידה ביחס אליו), והן אינן מקרה, שכיח ומקסים לכאורה, של עבודות שמממשות באופן מעורפל -עיקרון בהיר. אלו אינן עבודות שמייצרות כריזמה דרך חולשתן (אפילו לגבי העדינות אינני בטוח). הן תלויות לדעתי בקיומו של כוח חיוני וכובש של פוקוס. של מפוקסות (בעברית אחרת - בהירות מחשבה).
אפשר לטעון, להתקומם או להתעייף מול הנינוחות הזאת. אם נחסיר מהערך 'נינוחות' את השמרנות, את הלא-ביקורתי, את כל מה שלא נפתח אל הדרמה של עצמו, נוכל לחשוב את המקום שמייצר כל אחד מהאמנים כמקום שרווי בתובנות של השיח על הציור בלי להסתפק ברטוריקה שוללנית. אם נחבר בהירות מחשבה עם נינוחות נקבל ציור שנבנה על שכנוע פנימי (ושכנוע פנימי הוא לא אקוויולנט לאמונה).
את הרגע הזה הבנתי מול המילים ששלחה לי הילה לביב על מספר איסורים שעבודותיה מנסות לקיים: לא מרשים, לא מוצק, לא יציב.
ובכל זאת כל הלאווים האלה נרתמים בכדי לקדש את היש. את ההבנה שגם במעט שבמעט יש עודפות פיזית ביחס למימוש של רעיון, של אידאה. "ראיתי פעמוניות שלג" כותב רוברט ואלזר בסיפור ששלחה לי הילה לביב, "...רציתי
לקנות לי מהן צרור אחד, אבל עלה על דעתי שאין נאה לו לאיש מוצק שכמוני לשאול משהו ענוג כל כך...".

הדבר נכון גם לגבי יעילות ההקסמה התכליתית של הציורים של הלל רומן. הם נולדים מעריסה שהזיוף , השקר, כהות החושים והניכור מטלטלים אותה, שוב ושוב, ולמרות זאת, זמן ניכר בתהליך ההולדה שלהם מוקדש ליצירה של קסם, של יופי מוקצן. הם לא קורנים מייאוש, הם זורחים מחוסר נחת - וזה הבדל משמעותי בעיניי. הרעננות שלהם נובעת מכך שהם רוויים (כנגד כל הסיכויים) גם בכוח מחייב. בארגומנט של חיוב. על השאלה למה לצייר, הוא כותב לי: "התשובה היא כנראה הגעגוע. אבל זה געגוע מסוג מוזר - ראשית מפני שהוא געגוע ליכולת להתגעגע ושנית כי הוא געגוע לעבר ולעתיד גם יחד". באותו עניין הוא מוסיף: "המצב רע, אני בטוח שאתה יודע. קאנט נמלא פליאה למראה שמי הכוכבים ממעל והמוסר האנושי מבפנים, ולנו לא נותר אלא להסתכל על שמי הכוכבים; אבל אפשר גם להסתכל על קאנט, מסתכל עלינו. ולחשוב על קידמה, ולרצות להיות בסוף תעופתו של מלאך ההיסטוריה, או בתחילתה, אבל הוא תמיד כבר עף ומי יודע מתי ינחת".
ניסיתי לחשוב מול הציורים האלה על קצב הציור - אם זהו ציור איטי או חפוז (באותו מובן בו אפשר לתהות מי צייר מהיר יותר, ולאסקז או זורבראן) כשקצב העבודה של רומן, על הטמפרמנט הציורי שלו, הוא בעל ערך מיוחד כשמנסים להגדיר את סוג המשוקעות שלו (האידיאולוגית) במלאכה. במובן הזה לוק טיימנס או יצחק ליבנה שרותמים (באופנים שונים מאוד) את החסכנות והחיפזון הציורי ליצירת טון אירוני, בירוקרטי כמעט ביחס לתקפותושל מצפון ציורי שקט, יכולים להועיל להבנה שהציור של רומן בנוי על רפלקסיה מסוכסכת באופן אחר. הם קטנים באופן מופגן, הם יצור כלאיים של קלות בלתי נסבלת וטרחנות, הם תכשיטיים והם מפייסים את העין הביקורתית או החומדת בנוחם. הם דוחים עד לרגע האחרון ביותר (והכמעט מאוחר מדי) את השאלה למה.
הציור של נועה יערי הוא עגול - פורמט שנועד לספר את הציור כרגע שסגור בעצמו באופן מופגן, מספיק לעצמו, שמנוצל בכדי לעמוד מול ההבנה שהמימוש (הידני) שלו הוא סרח עודף, סוג של עול בדרך לסמן לציור מרכאות כפולות או משולשות. מה מעמדה של נגיעת המכחול במצע הציור? מה הפונקציונליות של הערכים החושניים של הציור שלה בתחביר המושגי המובהק שהיא מייצרת? אני מודה שאני לא יודע.מבין עד הסוף, כמו שהודיתי בפני הלל רומן שאין לי תשובה מוצקה לשאלה מה עושה את הציורים שלו לבעלי ערך מיוחד כל כך בעיניי.
שלשת האמנים ישבו השבוע יחד בשיעור של עירד קמחי שציטט את הייגל באומרו: "ברגע שנתת לדבר שם, סימן שהוא מת בלבך". זאת יכולה להיות תשובה חלקית (זמנית), אבל, נו, מילא.